בפוסטים הקודמים עסקנו בגורמי ההשפעה על מפלס הכנרת ועל הדרך בה הנחלים מעלים את המפלס.
בסופו של דבר מפלס הכנרת עולה ויורד אך נשאר בסופו של דבר יציב בין הקו האדום העליון לקו השחור.
ומה עם ים המלח?
לעומת המצב היחסית יציב של הכנרת, ים המלח הולך ויורד. האם חורפים טובים בהם יפתח סכר דגניה יצילו אותו?
נצלול מעט לנתונים –
שטחו הנוכחי של ים המלח הוא 600 קמ”ר, כמו אגם בלאטון – הגדול באגמי מרכז אירופה.
זה אומר אידוי מים מאוד גבוה.
מפלס ים המלח מאבד כל שנה, בממוצע, כ700 מיליון קוב. גם אם תזרום מהכנרת כל שנה אותה הכמות שיצאה בעבר ההיסטורי דרך סכר דגניה, כחצי מיליארד קוב, זה אפילו לא יביא לעצירת ירידת מפלס ים המלח אלא רק ימתן אותה. כמובן שכמות של כחצי מיליארד כל שנה מסכר דגניה גם לא ריאלית כרגע מכיוון שבכל זאת, כמו שהראינו בפוסט הראשון, הכנרת עדיין מאבדת מים לעומת העבר ההיסטורי לשאיבה ולמים שכלל לא מגיעים אליה ונעצרים בדרך.
לכן – בהנחה שלא יחול לפתע שינוי מהותי במשטר המשקעים הרב שנתי בארץ ישראל – חורפים טובים הם לא מה שיעזור לים המלח.
ממה מושפע המפלס?
אז מה הגורמים שמשפיעים על מפלס ים המלח בעשרות השנים האחרונות?
נתחיל בעבר ההיסטורי.
ים המלח הוא מקווה מים סגור. זה אומר שהוא מקבל מים ממגוון מקורות אבל המים לא זורמים ממנו הלאה. מה שהגיוני בתור המקום הכי נמוך בעולם…
ז”א שהמים יוצאים ממנו רק דרך אידוי.
לכן גובה המפלס שלו, בשיווי משקל, יקבע לפי הגובה בו שטח הפנים של ים המלח יצור אידוי ששווה לכמות המים הנכנסים.
מטבע הדברים יש שינוי בין שנה לשנה ובין תקופה לתקופה. בשנה גשומה יכנסו יותר מים והמפלס יעלה. בשנה שחונה יכנסו פחות ואז האידוי יהיה גבוה יותר והמפלס ירד. בשנה חמה האידוי יגדל ובשנה קרה האידוי יפחת.
ההבדל בין שנה לשנה לא דרמטי אבל לאורך תקופות ההבדל עשוי להצטבר לירידה או עלייה משמעותיות במפלס.
בכנרת, ההבדלים לאורך זמן מתמתנים (מדובר בכל מקרה על המפלס הטבעי, ללא התערבות אדם). הסיבה היא שהכנרת זה אגם עם מוצא לירדן. משמע – יש זרימה ממנה הלאה. והזרימה תלויה במפלס. כך כשיש ריבוי משקעים המפלס עולה, הזרימה מתגברת וכך יוצאים מהכנרת יותר מים (גם בקיץ כשכבר לא נכנסים הרבה מים נוספים) ועליית המפלס מתמתנת. מנגד כשיש מיעוט גשמים יש זרימה חלשה יותר מהכנרת והלאה מה שממתן את ירידת המפלס באותה עונה.
נצלול לנתונים
הערה – אין לנו נתונים מדוייקים על כניסות ויציאות של מים מים המלח מלפני סכר דגניה. יש השערות.
שטח הפנים של ים המלח היה בשנות ה-30′ של המאה ה-20′ יותר מ1,000 ק”מ רבוע. זה הרבה מאוד. לשם השוואה הכנרת במפלס המקסימום שלה מגיעה ל-169 קמ”ר בלבד. בפוסט הקודם הזכרנו את אגם בלאטון שהוא הגדול באגמי מרכז אירופה ומגיע ל-600 קמ”ר. אז ים המלח היה גדול בהרבה. מכאן שגם האידוי שלו היה גבוה.
מנגד שטח אגן הניקוז שלו הוא עצום – כ41,000 קמ”ר – פי 1.5 משטח מדינת ישראל. ים המלח מנקז אליו חלקים נכבדים מהחרמון, גליל עליון, רמת הגולן (כל אלו אגן הניקוז של הכנרת שמתנקזת בהמשך לים המלח), הרי השומרון ויהודה ממזרח לקו פרשת המים, חלקים גדולים מהנגב וכן הרי אדום, מואב, עמון והגלעד שממערב לקו פרשת המים.
בשטח אגן הניקוז הזה זורמים הרבה נחלים, נציין כמה ממרובי המים שבהם כולל הספיקות ההיסטוריות שלהם –
נהר הירדן הדרומי הכולל –
כמות מים שיצאה מהכנרת – כ700 מיליון קוב (קשה לדעת בדיוק כי מאזן הכניסות לכנרת השתנה גם לפי מים שנשאבים במעלה הירדן וכו’).
הירמוך – 480 מיליון קוב בשנה
נחלי עמק בית שאן – כ-110 מיליון קוב בשנה (אאל”ט זו הכמות של המעיינות אליהם יש להוסיף נגר עילי)
ואדי זרקא שבעבר הירדן (היבוק) – כ60 מיליון קוב בשנה
נחל תרצה – קרוב ל40 מיליון קוב בשנה.
סה”כ – קרוב ל1.4 מיליארד קוב בשנה.
סך הכניסות של מים לים המלח בעבר היה כ1.75 מיליארד קוב.
הרוב הגדול כבר לא מגיע לשם.
בעבר היה איזון בין כמות המים הנכנסים, כאמור, כ1.75 מיליארד קוב בשנה, לבין האידוי שהיה דומה.
בשנה שבה נכנסו יותר מים/התאדו פחות – המפלס עלה מעט ושטח הפנים גדל. בשנה בה נכנסו פחות מים/התאדו יותר – המפלס ירד ושטח הפנים קטן.
כך היה גם בתקופות גשומות/שחונות. כשמדברים על תקופה של עשרות/מאות שנים שהיו ככלל גשומות/שחונות מהרגיל השינוי היה משמעותי יותר ושטח הים השתנה משמעותית.
השינוי המשמעותי ביותר היה האם המפלס גבוה או נמוך מ401-. הסיבה היא שזה גובה קרקעית האגן הדרומי.
ז”א – עד הפלס הזה ירידת שטח הים היתה הדרגתית עם ירידת המפלס. ברגע שהמפלס ירד מ401- כל האגן הדרומי התייבש ושטח הים קטן משמעותית.
והיו לכך תקדימים הסטוריים.
אולי רמז לכך יש במלחמת 4 ו5 המלכים בספר בראשית שם כתוב שנערכו למלחמה אל “עמק השידים הוא ים המלח”. משמע – נערכו למלחמה בעמק (לא בים) שידוע לקורא כ”ים המלח”. בתקופת המלחמה זה היה עמק. בשעת נתינת התורה – ים.
השינוי במפלסים בין תקופות שונות הגיע לכמה עשרות מטרים. בשיא אנחנו מכירים מפלסים של 370- ובשפל האגן הדרומי התייבש משמע – ירדנו מתחת ל400- (כנראה שלא הרבה מדי כי כשהאגן יבש האידוי נמוך בהרבה ולא נראה שהיתה ירידת מפלס משמעותית בתקופה זו ששטח הים קטן).
{בהקשר הזה מומלץ מאוד להרחיב במאמר של הפרופ’ יואל אליצור ו- עמוס פרומקין בגיליון על אתר יב בו הם מתחקים אחרי מפלסים היסטוריים תוך עיון במקרא מחד ובגיאולוגיה וגיאומורפולוגיה מאידך).
לעומת זאת השינויים כיום חורגים מכל מה שמוכר בהיסטוריה. מפלס ים המלח הגיע בסוף שנות ה-70 ל401- בו האגן הדרומי מתייבש.
מאז, בכ40 שנה המפלס ירד בעוד קרוב ל35 מטר. בשנים האחרונות ירידת המפלס היא בשיעור של כ1.3 מטרים בשנה, כל שנה.
זה יוצר שינויים נופיים משמעותיים ובחלקם הרסניים.
בפוסטים הבאים נרחיב על מאזן המים (כניסות מול יציאות) בים המלח כיום, על הגורמים לירידת המפלס, איך מפעלי ים המלח קשורים ולבסוף גם על הפתרונות האפשריים השונים.
